אם נביט על הפוליטיקה הישראלית והבינלאומית אנחנו נמצא המון אנשי ציבור שמפעילים מדיניות ציבורית שפוגעת ברווחה של הציבור. היינו יכולים לחשוב שהדבר קורה כי לא תמיד יש ידע כלכלי זמין או שכלכלה היא לא מדע מדויק ולא תמיד יודעים מה הדרך הנכונה שתגדיל את הרווחה אבל בפועל כלכלנים יודעים לומר מהם הפעולות שתמיד מגדילות את הרווחה ואילו פעולות בוודאות מקטינות אותה, למרות שיש תחום אפור באמצע בסופו של דבר יש לא מעט דברים וודאיים שכדאי ואסור לעשות.
דוגמה עדכנית למצב היא ונצואלה שבה מתו 4,074 תינוקות מתחילת השנה – יותר מסוריה. ונצואלה, שהיא מעצמה עם מצבור הנפט המוכח הגדול בעולם, הצליחה על ידי מדיניות כלכלית סוציאליסטית להגיע למצב של סגירת כל המפעלים הפרטיים, היפר-אינפלציה של 740%, בריחה של רופאים למדינות אחרות וקריסה מוחלטת של כל התשתיות הציבוריות. למרות שכל כלכלן יכל לומר שזה רק עניין של זמן עד שהמצב יקרה, חברי כנסת ישראלים כמו דוב חנין ושלי יחימוביץ' סיפרו לנו על החלום הסוציאליסטי בוונצואלה שכולנו צריכים ללמוד ממנו ולחקות אותו.
אז למה פוליטיקאים בוחרים לפגוע בנו גם כשהרבה פעמים התוצאות צפויות?
כדי לענות על השאלות האלו אנחנו צריכים להביט על התמריצים שפועלים על כלכלנים ועל התמריצים שפועלים על פוליטיקאים.
כלכלנים
כשכלכלן מגיע לחקור מדיניות כלכלית יש לו פריבילגיה להיות אובייקטיבי לחלוטין ולמצוא את האמת לגבי המדיניות וההשלכות שלה. הוא יכול לומר מה המדיניות שתצליח, איפה המדיניות תשפר את הרווחה ואיפה היא תפגע בה. היתרון שיש לכלכלן הוא שגם אם המדיניות הנכונה סותרת את האינטואיציה שלנו אין לו צורך לשכנע אותנו שזאת הדרך הנכונה. גם אם אנחנו נטען שהוא שקרן, שהוא מנותק, הכלכלן יודע שהמחקר שלו אמיתי, הקולגות שלו יכולים לבחון את המחקר שלו והוא לא צריך לקבל את ההכרה של הציבור כדי להיות כלכלן מצליח.
פוליטיקאים
אצל פוליטיקאים הסיפור שונה, כדי שפוליטיקאי יוכל להפעיל מדיניות ציבורית ולהשפיע עליה הוא צריך לקבל כוח. כדי שהוא יוכל להפעיל אותה לאורך זמן הוא צריך להיות בעמדת כוח במשך אותו הזמן. הזמן הזה לא תמיד שווה באורכו לקדנציה ואם המדיניות פוגעת בטווח הקצר יכול להיות שהפוליטיקאי לא יישאר בעמדת הכוח מספיק זמן כדי להשלים אותה ולקטוף את הפירות.
עמדת הכוח של הפוליטיקאי תלויה מאוד במקור הכוח שלו. במדינה דמוקרטית שבה לכל אזרח יש זכות הצבעה הפוליטיקאי צריך לשכנע קהל רחב יותר ולכן יהיה לו קשה יותר להפעיל מדיניות שתטיב עם קבוצה קטנה מאוד בעם תוך כדי התעלמות ודריסה מוחלטת של שאר האזרחים. אם הוא יפעל בצורה הזאת סיכוי גדול שיישאר ללא כוח בכלל. בישראל, גם הפוליטיקאים החרדים לא יכולים להפוך את ישראל למדינת הלכה פשוט כי למרות שיש להם כוח לא קטן הוא עדיין לא מאפשר להם השתלטות מוחלטת על שאר האזרחים. הם משפיעים מאוד אבל גם הם לא משיגים את החזון שהם חולמים עליו.
במדינות דיקטטוריות הכוח של המנהיג מגיע מקבוצה קטנה של מקורבים, כל עוד הרווחה שלהם גבוהה אפשר להתעלם משאר העם ועד גבול מסוים לפגוע ברווחה שלו. התמריצים של פוליטיקאים במשטרים טוטליטריים צבאיים כמו צפון קוריאה הם אפילו יותר גרועים כי טנק או צוללת יכולים לשמש רק את הצבא ואם אין באמת אויב אז אין שום תרומה אמיתית לרווחה מרכישה של עוד טילים ועוד טנקים. אפילו במצבים של ג'ובים למקורבים עדיין נוצרת רווחה קטנה בצורה של עבודות למי שמקורב לשלטון וכמה שירותים לא הכי יעילים אבל כאלה שזמינים לציבור – טנקים אפילו את זה לא עושים.
אנחנו במדינה דמוקרטית, אז למה פוליטיקאים מתעלמים מהרצונות שלנו?
התשובה הקצרה היא שהם לא, הם אפילו יותר קשובים מתמיד למה שאנחנו רוצים. פוליטיקאים במדינה דמוקרטית כמו ישראל פועלים כדי להשיג ולשמר את קולות הבוחרים, והבוחרים עצמם הרבה פעמים מקדמים מדיניות שפוגעת ברווחה. קבוצות לחץ מאורגנות וממושמעות יכולות להשיג השפעה על עמדות ספציפיות כי הם גם יודעות איך למכור את הנזק לציבור בתור יתרון. זה אפשרי רק כי הציבור לא יודע לשים לב שעובדים עליו.
יש בציבור הסכמה מאוד רחבה על המטרות, אנחנו מסכימים שיש צורך במדינה דמוקרטית, שאנחנו רוצים כלכלה עם מעט עניים ומצב ביטחוני יציב ישפר את החיים של כולנו. הבעיה היא רק בדרך שאנחנו בוחרים כדי להגיע למטרות האלה והדירוג היחסי שאנחנו נותנים לכל בעיה ביחס לבעיות אחרות שצריך לפתור.
הכוח של קבוצות לחץ הוא בארגון ובהסכמה על הדרך שבה הם רוצים להשיג את המטרות שלהם, כשהציבור חסר ידע לגבי מדיניות כלכלית קל לגרום לו להאמין שחקלאות מקומית הכרחית לקיום שלנו, שצריך להגן על נהגי המוניות מפני אובר או שההסתדרות פועלת לטובת המורים וההשכלה בישראל. רק כשאנחנו נלמד להפריד בין מדיניות טובה לגרועה, נעביר ביקורת כלכלית מדויקת ונהפוך אותה לפופוליסטית – רק פוליטיקאים שמקדמים מדיניות נכונה יישארו בעמדות כוח. כל עוד אנחנו נמשיך להתלהב כששר האוצר מחלק לנו דברים "חינם" המציאות לא תשתנה.
בנימין נתניהו
כדוגמה אני רוצה לתת את נתניהו. בשנת 2003, ביבי, שהיה אז שר האוצר, קידם מדיניות שגררה ביקורת ציבורית אדירה, הוא ביטל קצבאות ילדים, קיצץ בתקציבי הממשלה וקידם רפורמה בפנסיה. כל אחד מהצעדים האלו תרם בצורה אדירה למשק מאז. הציבור החרדי וערבי הצטרף לשוק העבודה, מיסים חזרו לכיס של כל אחד מאתנו והרווחה האישית שלנו צמחה פלאים מאז. אותה מדיניות הובילה לזה שעברנו את מלחמת לבנון השנייה בלי להכניס את המדינה לחובות ובלי שהציבור הרגיש את המחיר הכלכלי הכבד שלה – השפעה ביטחונית חשובה ביותר.
אז למה נתניהו לא ממשיך באותה מדיניות מאז שחזר בתור ראש ממשלה? כי המחיר הפוליטי שנתניהו שילם בפעולות האלו היה עצום. מחאות, הפגנות ולינץ' ציבורי כבד היה נגדו במשך כל התקופה כשר אוצר. הציגו אותו כמפלצת שאוכלת עניים ונתניהו מצא את עצמו מוביל מפלגה מתוך האופוזיציה כשאף אחד לא מאמין שהוא אי פעם יצליח לחזור. כל זה למרות שהיום מצבם של העניים בישראל חד משמעית יותר טוב ממצבם בשנת 2003. אי השוויון גדל כי יש יותר עשירים והם הפכו ליותר עשירים אבל מצבו של העשירון התחתון יותר טוב היום.
נתניהו למד מהציבור את מה שהציבור רוצה לשמוע, הוא הבין ממנו שעם מדיניות כלכלית נכונה קשה מאוד לזכות בבחירות. מדיניות כלכלית נכונה היא הרבה פעמים משעממת, אפורה ודורשת להילחם בקבוצות לחץ עם המון כוח השפעה על הציבור. למה לעשות את זה כשאפשר לשמר את הכוח על ידי מדיניות ברורה יותר, אינטואיטיבית יותר ולתת לשרי אוצר ממפלגות אחרות ליפול למלכודת. מר כלכלה הפך למר ביטחון כי בעזרת ביטחון אפשר לקנות יותר תמיכה ציבורית, להציג נאומים מרגשים ועל ידי פעולה אחת חזקה מול אויב ברור אפשר לזכות בכוח פוליטי גדול יותר.
אז מה קרה בוונצואלה?
אם נחזור לדרום אמריקה, הציבור בונצואלה נתן את הכוח למי שהבטיח לעזור לעניים ולהפוך אותם לעשירים יותר, מטרה טובה לכל הדעות, בגלל שהציבור לא התעניין בדרך שבה אותה מטרה תושג היום העניים יותר עניים, העשירים כמעט ולא קיימים ואי השוויון שהולך וקטן גובה את חייהם של אלפים.
אנחנו צריכים להיות יותר משכילים, להבין יותר בכלכלה, בממשל ובתפקידי הפוליטיקאים בחיים שלנו. אנחנו צריכים להעניק את הכוח שלנו רק לאנשים שמקדמים מדיניות שעובדת ולשלול את הכוח ממי שיפגע בנו. ביקורת על הממשלה היא לא תפקיד מבקר המדינה אלה התפקיד שלנו כי אנחנו מוותרים על הכוח שלנו ונותנים אותו לפוליטיקאים, לא מבקר המדינה.
נמאס לכם מכל 120 חברי הכנסת ביחד? עוד פעם פוליטיקאי שיקר לכם? מרגישים שעושים עוול לביבי?
תשאירו תגובות ושאלות ואשמח לענות
שתדע המצב של ונצואלה לא היה כזה משהו גם לפני צאבס. וזה תלוי למשאתה מתכוון הסוציאליזם או קפיטליזם. אני ביקורתי על שניהם.