בשנת 1980 חוזה פיניירה, שר העבודה של צ'ילה, הבין שמערכת הפנסיה הקיימת במדינה לא תצליח לספק מענה הולם לפורשים. אזרחים לא יקבלו את הכסף שמגיע להם, הכלכלה תכנס לחוב ויגרם הרבה מאוד סבל ועוני לאנשים בגיל קריטי שבו הם כבר לא יכולים לעזור לעצמם. כדי לפתור את המצב חוזה פיניירה בנה מחדש את תוכנית הפנסיה של צ'ילה, תוכנית שהשפיעה על רפורמות מערכות הפנסיה בעולם כולו וכונתה "הרולס רוייס של מערכות הפנסיה". בפוסט הזה נדבר על התוכנית, על ההצלחות שלה, על הכישלונות שלה ועל איפה העולם נמצא היום מבחינת מערכות פנסיה.
מערכת הפנסיה הקלאסית: פשיטת רגל כלכלית
כדי להבין את מה בדיוק ניסה חוזה פיניירה לפתור צריך להבין איך נראו מערכות הפנסיה עד אותה נקודה. הרעיון הבסיסי של מערכות הפנסיה התבסס על הגידול הטבעי באוכלוסייה, המערכות הניחו כי על כל פורש לפנסיה יהיו עשרה עובדים בשוק העבודה כאשר את התשלום לפורש משלמים מתוך תשלומי המיסים של העובדים היום. בצורה הזאת כשיגיע תור העובד לפרוש הגידול באוכלוסייה ידאג לכך שהוא יקבל את מה שמגיע לו.
למרות שהדבר נשמע טוב בתאוריה, נראה שאף אחד לא חזה שני תהליכים שקרו בעקבות השיפור במערכות הבריאות ובתוחלת החיים בעולם. מצד אחד התרחש תהליך של צמצום בילודה, כלומר פחות עובדים על כל פורש, ומהצד השני מספר השנים הממוצע שהפורש חי לאחר היציאה משוק העבודה הכפילה את עצמה. השילוב של שני התהליכים גרם לזה שפחות כסף נכנס למערכת למרות שיש צורך ביותר כסף עבור כל פורש.
על מנת לפתור את הבעיה ממשלות ניסו מספר שיטות גרועות במיוחד: מימון בעזרת העלאת מיסים דרסטית – הפתרון העדיף, מימון בעזרת חוב – הפתרון הגרוע, מימון בעזרת יצירת אינפלציה ושחיקה של ערך כספי הפנסיה עד למצב שניתן לממן אותם. בכל הפתרונות אנשים נפגעו ובסופו של דבר קיבלו פחות ממה שהם היו אמורים לקבל על פי התוכנית כשבנוסף הכלכלה המקומית נכנסה לחובות או ספגה האטה בצמיחה שלה.
באופן אירוני, בשיטה הזאת לניהול פנסיה לשר האוצר יש תמריץ לכך שאזרחים יזכו בתוחלת חיים יותר קצרה על מנת לקצץ בעומס של מערכת הפנסיה על תקציב המדינה.
מודל הפנסיה הצ'יליאני
כדי לפתור את הבעיה חוזה פיניירה הבין שיש צורך להעביר את האחריות על כספי הפרישה מידי הממשלה לידי האזרחים עצמם. במקום לבנות מערכת פנסיה על בסיס הונאת פירמידה יש צורך לבנות מערכת שתאפשר לכל אזרח לדאוג לגורלו בצורה שתבטיח לו וודאות פיננסית בגיל הפרישה.
כדי לעשות את זה חוזה פיניירה העביר בחוק את החובה לכל עובד להפריש לפחות 10 אחוזים מהשכר לקרן הפנסיה שמנוהלת על ידי חברות השקעות פרטיות עם אפשרות להפריש עוד 10 אחוזים במידה וירצה. החברות נמצאות תחת רגולציה שמפקחת על כך שהם עושים פיזור סיכונים נכון בכספי המשקיעים ודואגת לכך שהאזרחים ירוויחו מאפקט הריבית דריבית על קרן הפנסיה שלהם.
על מנת לשלוט בסיכונים, חשבונות הפנסיה מנותקים מהחברות עצמן ובמידה וחברת ההשקעות קורסת, החשבון עדיין זמין ונשאר בשליטה של בעל הפנסיה. הכסף שנחסך שייך לעובד ולקריסת החברה אין השפעה עליו. דבר נוסף שקיים במערכת הפנסיה הצ'יליאנית הוא התאמה בין רמת הסיכון של תיק ההשקעות לגיל החוסכים. ככל שאדם מתקרב לגיל הפרישה חברות השקעות מעבירות את התיק למסלול בעל סיכון נמוך יותר ופוטנציאל רווחים קטן יותר.
חשוב לומר שאין חסמים להקמה של חברה לניהול קרנות פנסיה במטרה ליצור כמה שיותר תחרות בשוק. הלקוחות מהצד שלהם יכולים לעבור בין החברות ולבחור את המשקיעים שהכי מתאימים להם. ללקוחות גם יש גישה למסופי מחשב המאפשרים להם לחשב כמה עליהם לחסוך על מנת לקבל קצבה בגודל מסוים בעת הפרישה.
קשר חשוב שנוצר בשיטה זו הוא הקשר של האזרחים לכלכלה הגלובלית, כשאזרחים מושקעים בבורסה הם נהנים מפירות ההצלחה של חברות כמו גוגל, פייסבוק או מייקרוסופט, ההצלחה של חברות פרטיות תורמת לכיס האישי של כל אחד מאזרחי צ'ילה.
רשתות ביטחון במודל הצ'יליאני
כמו שאולי ניחשתם מהתיאור של מודל הפנסיה הצ'יליאני, הרבה יותר אחריות נופלת על האזרחים והם גם אחראים למצבם במידה ולא ניהלו נכון את ההפרשות לפנסיה. כדי שלאזרחים יהיה גיבוי קיימות שתי שיטות תמיכה במידה ואזרחים לא חסכו מספיק לקראת גיל הפנסיה.
במידה ואזרחים בכלל לא חסכו הם זוכים לקצבת פנסיה מאוד מינימלית שתאפשר להם להתקיים אך ברמת חיים נמוכה. במידה ואזרחים לא חסכו מספיק עד לרמה מסוימת שהממשלה קובעת כמספקת, ממשלת צ'ילה משלימה להם את ההפרש. במידה ואזרח חסך חלקית הוא גם כן יקבל קצבה נמוכה אך הרבה יותר גבוהה מהקצבה המינימלית שהיה מקבל במידה ולא חסך בכלל.
שאריות הפנסיה התקציבית
כלל האזרחים בצ'ילה עברו למודל החדש חוץ משני גופים, הצבא והמשטרה שאת קצבאות הפנסיה שלהם מממנים ישירות מהמיסים של האזרחים הצ'יליאנים. הסיבה למצב הזה הוא כוח פוליטי של הגופים האלה שמעוניין לקבל הפרשות גבוהות בצורה בטוחה ולהיות המיעוט שממומן על ידי רוב האזרחים. חוזה פיניירה לא מרוצה מהסיפור אבל כנראה שזה קרב פוליטי שאותו הוא לא יכל לנצח בקלות, בטח לא בשנים הראשונות של המודל כשצ'ילה עדיין הייתה דיקטטורה צבאית.
הצלחות מודל הפנסיה הצ'יליאני
ההצלחה הגדולה של המודל היא קודם כל בכך שלאזרחים הצ'יליאנים שלוקחים חלק קבוע בשוק העבודה לאורך חייהם יש וודאות לגבי כספי הפרישה ללא קשר לגידול באוכלוסייה, חובות המדינה וגחמות הפוליטיקאים. כל אזרח יכול לקחת אחריות על חייו לאחר הפרישה משוק העבודה ולדאוג לרמת חיים טובה גם לאחר היציאה משוק העבודה.
בצד של כלכלת המדינה, קרנות הפנסיה הצליחו לצבור הון מכובד ו75% מהכסף שאותו מקבלים הפורשים מגיע מרווחים על ההשקעות של קרנות הפנסיה ולא מהחיסכון עצמו. הדבר מאפשר למדינה לנהל תקציב יציב ובטוח ללא חשש מפני פשיטת רגל בסגנון יוון.
אבל לא הכול מושלם
למרות שעל פי כל המדדים המודל הצ'יליאני עדיף על פני קרנות הפנסיה הקלאסיות שמובילות ממשלות לפשיטות רגל גם הוא לא חף מבעיות. חלק גדול מהעובדים בצ'ילה לא לוקחים חלק בשוק העבודה הפורמלי ועובדים בעבודות שחורות ללא שום הפרשות לקרנות הפנסיה. רבים מהעובדים שכן מפרישים מחליפים עבודות בין השוק השחור לשוק הפורמלי מה שאומר שקיימים תקופות ללא הפרשות בכלל. בנוסף, רבות מהנשים לא משתלבות בשוק העבודה ונשארות לטפל במשפחה וביחד איתן רבים מהעצמאים בשוק העבודה לא מחויבים להפריש כספי פנסיה והם לא עושים זאת.
כל חלקי האוכלוסייה שלא מפרישים באופן קבוע לאורך כל חייהם סכומי כסף אל תוך קרן הפנסיה מגלים שבעת הפרישה הם צריכים לחיות על חשבון הקצבה הממשלתית המינימלית שהיא מאוד נמוכה, מצב שבו הם נמצאים מתחת לקו העוני בגיל שבו עלויות הבריאות רק הולכות וגדלות.
בעיה נוספת שהתגלתה במערכת הפנסיה הצ'יליאנית היא שלא נוצרה מספיק תחרות בין קרנות הפנסיה, רוב החברות הקטנות נסגרו וכיום פועלות מספר חברות ענק שמגדילות את דמי הניהול לסכומים גדולים, דבר שמכרסם מאוד בסכום הסופי שהלקוחות מקבלים מקרן הפנסיה.
לבסוף, בזמן משברים כלכליים כמו משבר 2008, אזרחים רבים, לאחר ירידות הבורסה, ביקשו להפוך את תוכנית הפנסיה לפחות מסוכנת מה שגרם לכך שבעת העליות הם לא החזירו לעצמם את הכסף והפסידו סכומי כסף גדולים. המחסור בידע פיננסי פגע מאוד באזרחים צ'יליאנים שעמדו לפרוש בתקופה של המשבר.
בעקבות הבעיות הOECD שחרר מספר המלצות לגבי מערכות פנסיה בעולם. מצד אחד חייבים להעביר את מערכות הפנסיה למודל שיכול להתקיים לאורך זמן בלי לגרום למדינה לפשוט את הרגל, מהצד השני מדינות צריכות לדאוג למערכת תמריצים שתחייב את כלל האזרחים להפריש לפנסיה, גם העצמאים ועקרות הבית. שילוב של מערכת מס שמתגמלת הפרשות לפנסיה, העברת ידע פיננסי בסיסי ושילוב של השווקים השחורים אל תוך הכלכלה הפורמלית הם כולם קריטיים למערכות פנסיה מתפקדות שדואגות לכלל האזרחים.
חשוב להבין שאין פתרון מושלם לבעיית הפנסיה שאין בו סיכונים בכלל אבל מערכת שבנויה על פירמידה שלא יכולה לקיים את עצמה היא פשוט מכירת חלומות שהולכים להתנפץ.
מודל הפנסיה הצ'יליאני וישראל
אז כמו שכנראה כבר הבנתם, בעשור האחרון ישראל עברה למודל לאחר משבר הפנסיות של תחילת שנות ה2000. נעשה מאמץ אדיר לעבור מהפנסיות התקציביות של גופי הממשלה ופנסיות הצוברות שדומות למודל הצ'יליאני. גם המודל החכ"ם הוא יבוא של מצ'ילה שבעצם מתאים את רמת הסיכון של תיק ההשקעות לגיל העובד, ויש עליו מספיק פירוט וביקורת בפוסט הנהדר של הסולידית.
רבות מהבעיות עם המודל הצ'יליאני נחשפות גם בישראל, חסר ידע פיננסי גדול לציבור הרחב, קיימות אוכלוסיות שלמות שלא מפרישות מספיק כסף על מנת לקבל פנסיה משמעותית בסוף חייהם, מספר קרנות הפנסיה בשוק הוא מצומצם והעמלות גבוהות באופן יחסי.
השוק הישראלי סובל מעוד מספר בעיות יותר ייחודיות. הראשונה היא אחוזי השקעה גדולים מידי בשוק הישראלי ובעקבות זאת בחברה בודדת – טבע. קיים חוסר שקיפות גדול בהשקעות שחברות הפנסיה מבצעות עבור העובדים ולא ממש ברור לעובדים במה בדיוק הם מושקעים. ולבסוף, לאלו שכן מחזיקים בידע פיננסי ורצון לנהל את תיק הפנסיה שלהם בצורה עצמאית יש יותר קשיים ורגולציה שנפתרו חלקית רק לאחרונה.
צורות שונות של המודל הצ'יליאני הן כנראה הדרך הטובה ביותר לניהול מערכות פנסיה ברמה ממשלתית ככה שיוכלו להתקיים לאורך זמן, בטח שבמדינות עם אוכלוסייה שהולכת ומצטמצמת כמו המדינות האירופאיות או יפן.
לא משנה מה תהיה השיטה שנבחר צריך להתאים אותה גם למיעוט שלוקח אחריות ומעוניין למקסם את הרווחים שלו על ידי ניהול עצמאי אך גם לתת מענה לאלו שלא משנה מה נעשה, לא יפעלו בצורה אקטיבית על מנת לדאוג לחיסכון שלהם בסוף החיים.
כנראה שיצירה של ברירות מחדל חכמות, הנגשה של מידע על סכום הקצבה הצפויה והסכום הנדרש להפרשה והעברה של ידע פיננסי בסיסי לכל אזרח הם הכלים הכי רכים ולא אלימים שאפשר לחשוב עליהם כדי לבנות על הבסיס שיצר חוזה פיניירה.
סקירה חשובה וממצה. תודה.
מסכימה עם הסקירה של הבעיות שיש בפנסיה גם היום בארץ. בעיניי יש גם יותר מדי מסלולים אקטיביים ומעט מדי מסלולי פנסיה עוקבי מדד שסטטיסטית עושים תשואות גבוהות יותר לאורך זמן בעלות נמוכה יותר.
מה גם שחוסר הידע וההבנה הפיננסית והפנסיונית של רוב האזרחים גורם לכך שכולם, כולל צעירים מעדיפים להשקיע במסלולים כמה שיותר פסיביים ואחוזי ההשקעה במניות שיכולות להגדיל משמעותית את התשואה לפנסיה מאוד נמוכה.
דווקא קרנות הפנסיה מצליחות להשיא תשואות טובות לאורך זמן, בין השאר מפני שחלק מהתשואה שלהן כבר מובטחת ולכן יש להן גמישות גבוהה יותר בשאר ההשקעה. בלי קשר, עולם החסכון הפנסיוני הוא מורכב ולא ידידותי למשתמש, בעיקר כתוצאה של סדרה של תיקונים וחקיקות אבל גם בשל שימוש מופרז בז'רגון לא ידידותי. נסיתי לנתח את הסיבות לכך במאמר שפרסמתי: http://www.atidot.co.il/pensia מוזמנים לקרוא.
תודה רבה על הפוסט שלך בהחלט השפה פשוט נוראית והרבה ממנה במכוון על מנת להרתיע אנשים מלשפר את התנאים שלהם או להתעסק בפנסיה
תודה רבה, מעבר לחוסר ההבנה בפנסיות ופיננסים ידע, ניהול סיכונים הוא אחד הדברים הכי חסרים במערכת החינוך או בידע הבסיסי שחסר לרוב האוכלוסייה וזה משפיע גם על הימורים יותר מידי מסוכנים וגם על מחסור בסיכון איפה שצריך