הורים רבים רואים בחינוך ילדיהם את הדבר החשוב ביותר עבורם ומוכנים להשקיע בו משאבים רבים, מזמנם ומכספם. אחרי הכול, השכלה היא גורם משמעותי בקביעת הפרנסה העתידית, ואין הפתעה שהורים רבים שמים אותה בראש סדר העדיפויות שלהם. אבל ברגע שהילדים מגיעים לגיל החינוך הציבורי הורים מגלים מהר מאוד כי ההעדפות והאמונות שלהם בנוגע לחינוך ילדיהם אינן נחשבות בעיני משרד החינוך.
ילדים משובצים לבתי ספר לא על פי בחירת הוריהם, אלא על פי "אזורי רישום". רוב הרשויות בישראל מחולקות לאזורים גאוגרפיים הנקבעים על ידי הרשות המקומית ובאישור מנהל המחוז של משרד החינוך, והתלמידים משובצים אליהם באופן אוטומטי על פי כתובת המגורים. גם השיבוץ לחטיבות ביניים לבתי הספר העל-יסודיים נעשה ללא בחירה בשיטת בתי ספר "מזינים" שתלמידיהם משובצים לבית ספר על-יסודי מוגדר מראש.
המשמעות היא שחינוך הילדים אינו תוצאה של בחירת הוריהם, אלא של אזור מגורים. מלבד העתקת מקום המגורים אין להורים אפשרות בחירה בנוגע לחינוך של ילדיהם. בנוסף, כיוון שכל בתי הספר מקבלים זרם קבוע של תלמידים ללא תלות באיכות החינוך שהם מעניקים, לא מתקיימת תחרות בין בתי הספר על לבם של ההורים או התלמידים. העדר התחרות מייצר בינוניות כללית במערכת, כיוון שאין תמריץ לבתי הספר להשתפר או להתאים עצמם לצרכי הקהילה.
עם השנים, כיוון שבכל זאת הורים לא מוותרים בכזאת קלות על חינוך ילדיהם, נולדו מסלולים עוקפים לשיטת אזורי הרישום. למשל הקמתם של ״מוסדות על-אזוריים״, כדוגמת בתי הספר הניסויים או הייחודיים וכן מוסדות פרטיים למחצה ("מוכרים שאינם רשמיים"), שכפופים פחות לרגולציה של משרד החינוך ואינם חלק מאזורי הרישום. הורים רבים החלו שולחים את ילדיהם למוסדות אלה על פני המוסדות הממלכתיים, מה שיצר שתי תופעות: האחת, בתי הספר הממלכתיים החלו להתרוקן מתלמידיהם, ובעיקר מהתלמידים האיכותיים, ורמתם ירדה אף יותר. והשנית, הפערים בין בתי הספר ואזורים גאוגרפיים שונים החלו להתרחב. הפרדוקס הוא שדווקא שיטת אזורי הרישום שנועדה מלכתחילה כדי לייצר אינטגרציה בין קבוצות אוכלוסייה שונות ולצמצם פערים בחברה היא זאת שיצרה פערים גדולים יותר וסגרגציה מעמיקה יותר.
על כך מעיד גם המחקר הבינלאומי. במקומות שהתירו בתי ספר ברישיון (צ'רטר סקול) או יישמו שיטת שוברים מסוימת, נמצא כי לתחרות בין בתי ספר יש השפעה חיובית על הישגי התלמידים *גם עבור התלמידים שנשארו במערכת הציבורית*. בניגוד לטענות לא נמצא אישוש לטענה של המתנגדים לבחירת הורים, לפיה פתיחת תכניות בחירה תגרום להידרדרות נוספת בהישגים של בתי הספר החלשים. מטא-מחקר של קרן פרידמן סקר 42 מחקרים שנעשו על תכניות בחירה ומצא כי אין אף מחקר מבין ה-42 שגילה ירידה משמעותית בהישגים של בתי ספר ציבוריים או מגזרים בתוכם כתוצאה מפתיחת בתי הספר לתחרות.
דווקא בחירת הורים משפרת את הנגישות של השכבות החלשות לחינוך איכותי. כיוון שבחירת מקום המגורים קשורה גם למצב הכלכלי של המשפחה, העשירים, הגרים בשכונות עשירות, ילמדו בבתי ספר איכותיים הממוקמים בשכונות הללו, ואילו העניים ילמדו בבתי הספר הפחות איכותיים בשכונות העניות. מנגנון בחירת הורים, השובר את הרישום האזורי, יכול לאפשר לתלמידים ללמוד מחוץ לשכונה וליצור מפגש בין תלמידים משכונות עשירות ועניות.
בישראל, הבריחה של הורים מהמערכת הציבורית הביאה את משרד החינוך להרחיב מעט את אזורי הרישום במודל "הבחירה המבוקרת", שכפי שנראה אינה כוללת בחירה אמיתית, אבל החלק המבוקר שלה אכן אמיתי. במסגרת מודל הבחירה המבוקרת, הורים מקבלים בחירה בין 2-5 בתי ספר רשמיים, ולא בין כלל בתי הספר ברשות. נכון לשנת הלימודים תשע"ח 'בחירה מבוקרת' מתקיימת בכ-50 רשויות מקומיות, הבחירה היא ״מבוקרת״ בעיקר במובן שהמבחר של בתי הספר הנתונים לבחירת כל תלמיד מוגבל מאוד ומוכתב על ידי הרשות, שמקפידה שלא תהיה תחרות בין בתי ספר באיכות שונה. על פי הנהלים המפורטים בחוזר מנכ״ל בנושא הבחירה המבוקרת יש לקבוע את אזורי הבחירה כך שכל בתי הספר בכל אזור בחירה יהיו ״דומים ככל האפשר באיכותם וביכולתם לתת מענה להרכב האוכלוסייה של התלמידים באזור הבחירה המבוקרת״. המשמעות היא, כמובן, שמי שמשויך לאזור רישום עם בית ספר פחות איכותי, לא יצליח לחמוק ממנו גם לא במסגרת הבחירה המבוקרת.
עם זאת, יש מקום לתקווה. יש רשות מקומית אחת בישראל המאפשרת בחירת הורים מלאה בין כלל בתי הספר ברשות: ירושלים. בשנת 2009 הורה ראש העיר ניר ברקת על פתיחת כל אזורי הרישום בעיר בשלבי הרישום לבית הספר היסודי ולחטיבת הביניים. תהליך פתיחת אזורי הרישום הושלם בשנת הלימודים התשע"ו (2015-2016), אז הפכו כל בתי הספר היסודיים בעיר פתוחים לרישום לכל תלמיד המתגורר בירושלים, עם עדיפות לתושבי השכונה, אחים גדולים בבית הספר ומקרים חריגים. במקרה של עודף ביקוש לבית ספר מסוים נערכת הגרלה על המקומות הפנויים.
הייחודיות של המערכת הירושלמית אינה רק בהנהגת בחירה הורים חופשית בין מוסדות חינוך, אלא בהענקת משמעות לאותה הבחירה. אחד היתרונות המשמעותיים של המודל הירושלמי על פני תכנית ה"בחירה המבוקרת" הוא ההבנה של חשיבות התחרות בין מוסדות חינוך. בתי ספר בעלי ביקוש נמוך עוברים תהליך של חיזוק והעצמה, אך אם זה אינו מצליח להעלות את כמות הנרשמים – בית הספר נסגר ובית ספר חדש נפתח במקומו, לרוב כשלוחה של בית ספר בעל ביקוש גבוה ממקום אחר בעיר.
זהו הבדל משמעותי מתכנית הבחירה המבוקרת שלא נועדה לאפשר תחרות בין בתי ספר, אלא להגן עליהם מפניה. מתכנית הבחירה המבוקרת מוחרגים בתי ספר חלשים, כך שהורים אינם יכולים לעזוב אותם, ואחד העקרונות המובילים של התכנית היא שבית ספר עם ביקוש גבוה לא יורחב אם משמעות הדבר היא סגירת כיתות בבתי ספר אחרים, עם ביקוש נמוך יותר. למעשה, הבחירה המבוקרת פועלת לחיזוק הקיבעון של המערכת הציבורית ואינה מאפשרת תחרות אמיתית בין בתי ספר שהיא הכרחית לשיפור מערכת החינוך.
האחריות על חינוך הילדים נמצאת בראש ובראשונה אצל הוריהם, וברמה הכי מינימאלית היא מתבטאת בבחירת בית ספר בהתאם לטעמם ואמונותיהם. החלת מערכת בחירת הורים היא אם כן הדבר הצודק והראוי לעשותו, אך הוא גם אמצעי חשוב לשיפור מערכת החינוך בכללותה באמצעות תחרות בריאה בין בתי ספר, סגירת בתי ספר כושלים והרחבת בתי ספר מצליחים. מערכת בחירה שלא מממשת את הייעוד התחרותי של הבחירה – לאפשר להורים "להצביע ברגליים" – היא מערכת שנדונה לכישלון.
***
פוסט זה נכתב בחסות תומכי הפטראון המובילים:
שילוט שילת – פתרונות שילוט מתקדמים – http://www.shilut.net – 089799899
הומאיגד – העשרה פיננסית לצעירים – http://www.homygod.org
רובי פרנק – מביא לעסק שלך עבודה בשיטת 3 המכפלות
054-7345232 – http://bit.ly/2LVcZ1Z
התורם Yam Mesicka וקבוצת הטלגרם "שיט טכנולוגי": https://t.me/shiftech
***
