ניהול של כל חברה או מפעל דורש כישורים ומיומנויות ייחודיים, אבל ניהול דורש גם משהו שאנו לוקחים כמובן מאליו בעולם הניהול – סמכות. לא עולה על דעתנו, ובצדק, שמנכ"ל אמזון יוכל לנהל את החברה בהצלחה ללא סמכות בסיסית לנהל את העובדים של אמזון, את התקציב שלה או את האסטרטגיה לחברה. אם ייכשל בעבודתו לא נאשים אותו לרגע: קשרו את ידיו.
אבל בישראל זה בדיוק מה שמצופה ממנהל בית ספר לעשות. למנהל בית ספר בישראל אין אפשרות לנהל את ההיבטים החשובים ביותר של בית הספר: האסטרטגיה החינוכית, צוות ההוראה והתקציב. ניהול בית ספר משמעו היכולת לכוון את כל היבטי העשייה החינוכית שבו: הקצאת משאבים, ניהול כח ההוראה, קביעת תחומי הלימוד, חלוקת שעות ההוראה בין שכבות גיל ומקצועות לימוד, בחירת חומרי הלימוד ושיטות ההוראה. אבל, במדינת ישראל, משרד החינוך בוחר לנהל כל אחד מהיבטים אלו באופן ריכוזי ממטה המשרד, כך שידיהם של המנהלים וצוותי ההוראה מוגבלות מאוד.
אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר הוא הקצאת המשאבים. ניהול אפקטיבי דורש גמישות תקציבית ויכולת להפנות תקציבים למקומות נדרשים. בית ספר עם אחוז גבוה של עולים חדשים או תלמידים מתקשים יעדיף להקטין כיתות, להוציא תלמידים להוראה פרטנית או להשקיע משאבים בהוראה מתקנת. בית ספר עם אוכלוסייה חזקה יעדיף לתת העשרה בסיורים, הרצאות ופרויקטים מיוחדים. בית ספר בעוטף עזה יעדיף להשקיע כספים בפסיכולוגים ויועצים. התאמת התכנים ודרכי ההוראה לתלמידים הוא הליבה של העבודה החינוכית, אך כל אלה אינם מתאפשרים בשיטת התקצוב הנוכחית.
משרד החינוך אינו מתקצב את בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים בתקציב שקלי בו הם יכולים להשתמש כראות עיניהם אלא ב"שעות הוראה". תקן השעות הבסיסי למוסד נקבע על פי מספר הכיתות המאושרות שבו, ללא תלות בעלות השעה, כיוון שהתשלום למורים אינו נעשה על ידי בית הספר אלא ישירות על ידי משרד החינוך. על הסל הבסיסי של שעות מעניק המשרד תוספות על בסיס מדד הטיפוח הבית ספרי (מצב סוציו-אקונומי של התלמידים), תוספת מסוימת עבור כיתות גדולות, וכן "שעות תוספתיות״ למטרות שונות: שעות תפילה, שעת מורשת, שעות לימוד שפה ועוד. ככלל רוב שעות ההוראה הניתנות לבית הספר "צבועות" ומיועדות ללימוד מקצועות מסוימים או פעילות מוגדרת בהיקף מסוים.
בתי ספר ב"ניהול עצמי" מקבלים תקציב שקלי בו הם יכולים להשתמש באופן גמיש לצרכי תחזוקה, מזכירות, ניקיון וכד' אך תקציב זה אינו מהווה יותר מ-15% מכלל התקציב הבית ספרי, ואינו מספיק לצרכים החינוכיים.
גם כאשר משרד החינוך מכיר בצרכים מיוחדים של בתי ספר הוא יודע לתת להם רק "עוד מאותו דבר" – עוד שעות הוראה קשיחות. כל בעיה פדגוגית מיוחדת כמו נשירה, תלמידים מתקשים, עידוד מטרות חינוכיות, מקבלת מענה בצורה של "סל שעות" שבתי ספר צריכים להגיש בקשה על מנת לקבל. לא פעם בתי ספר מתאימים את העשייה הפדגוגית בתחומם לצרכי משרד החינוך, על מנת לזכות בתוספת המשאבים, במקום שההפך יקרה. בנוסף, בית הספר נדרש לפעול באופן אקטיבי על מנת לבקש ולקבל את ה״סלים״ השונים, מה שמקנה יתרון דווקא לבתי הספר החזקים, שמנהליהם ופקידיהם מתמצאים ברזי הביורוקרטיה של משרד החינוך.
המשאב היקר ביותר לבתי ספר הוא תקציב שקלי גמיש המאפשר להם להתאים את ההוראה לצרכי התלמידים, לתגבר מקצועות מסוימים או לגוון את תחומי הלימוד, להביא תכניות מיוחדות, טיולי העשרה, תמיכה רגשית ועוד. הגמישות הזאת מתאפשרת רק באמצעות תקציבי הרשות המקומית או תשלומי הורים, שניהם מוגבלים, ונמצאים תחת ביקורת מתמדת כ"מגדילי פערים".
אז מדוע המשרד מתקצב את בתי הספר בשעות ולא בשקלים? תקצוב באמצעות ״שעות״ מאפשר למשרד החינוך ״לצבוע״ כל שעה מתוקצבת ולהכתיב את המטרה לה תשמש: אם למקצוע זה או אחר, כשעת ״בסיס״, כשעה האמורה להאריך את יום הלימודים או לשמש לפיצול הכיתה. הקצאת ה״שעות״ מאפשרת למשרד החינוך לעסוק ב"מיקרו-ניהול״ של העשייה הפדגוגית בכל בית ספר.
משמעות נוספת של תקצוב בתי ספר בשעות-הוראה-פר-כיתה ולא בשקלים-פר-תלמיד היא שאין תחרות אמיתית בין בתי הספר על לבם של התלמידים כיוון שהתקציב אינו משתנה בצורה משמעותית אם תלמידים עוזבים את בית הספר לטובת בית ספר אחר. תקצוב הבסיס הוא עבור שעות הלימוד לכיתה, והתוספת עבור הגדלת מספר התלמידים מ23 ל-38 אינה משמעותית. באותה מידה אין משמעות תקציבית גדולה אם יש נשירה משמעותית של תלמידים, ובתי הספר אינם נלחמים להשאיר אצלם את התלמידים.
תקצוב שקלי פר תלמיד ייצר הקצאה אופטימאלית של משאבי החינוך מסיבות רבות: הוא יאפשר תקצוב כל ילד לפי צרכיו, כולל תקצוב דיפרנציאלי על פי מצב סוציו-אקונומי; יאפשר תחרות בריאה בין בתי הספר, כיוון שקליטת כל תלמיד חדש תביא לתוספת משאבים; יעודד בתי ספר גדולים יותר וניצול תקציבי יעיל יותר ויביא לידי ביטוי את הקושי בכיתות גדולות יותר.
כבר ב-2005 המליצה ועדת דוברת על מעבר לתקצוב שקלי של בתי הספר כתנאי להשגת אוטונומיה אמיתית. אוטונומיה תקציבית פירושה ביטול המגבלות שמשרד החינוך מטיל על השימוש במשאביו כך שניתן יהיה להסב אותם למטרות שונות על פי שיקול דעת המנהל וצוות בית הספר. לפני שמדברים על ייחודיות פדגוגית והתאמת הלמידה למאה ה-21 יש לוודא שלצוות החינוכי של בית הספר יש את הכלים הניהוליים על מנת ליישם חזון חינוכי כזה או אחר. הצעד הראשון הוא אוטונומיה תקציבית והעברת התקצוב לבתי הספר בשקלים-פר-תלמיד.
***
התמונה בפוסט שייכת לBuyerlerdeqalardim
https://commons.wikimedia.org/wiki/User:Buyerlerdeqalardim
פוסט זה נכתב בחסות תומכי הפטראון המובילים:
שילוט שילת – פתרונות שילוט מתקדמים – http://www.shilut.net – 089799899
הומאיגד – העשרה פיננסית לצעירים – http://www.homygod.org
רובי פרנק – מביא לעסק שלך עבודה בשיטת 3 המכפלות
054-7345232 – http://bit.ly/2LVcZ1Z
התורם Yam Mesicka וקבוצת הטלגרם "שיט טכנולוגי": https://t.me/shiftech
***
