ההיסטוריה הכלכלית מלאה בדוגמאות למשברים ששברו לחלוטין את האמונה בשווקים ובאנשים שלוקחים בהם חלק. המשברים הם סיפורים מרתקים על המורכבות של מערכות כלכליות, על ניתוח הסיכונים בהן ועל מספר רב של מנגנונים שקורסים ויוצרים את הסופה המושלמת. בסדרת כתבות גדולה, שזה חלקה השני, ננסה ללמוד ביחד על המשברים הכלכליים הגדולים בהיסטוריה.
תרגישו חופשי להשאיר תגובות, לדון בפוסטים בקבוצת הדיונים ו-לתרום לנו כדי שנוכל להמשיך ולפרסם כתבות רבות נוספות.
באוקטובר 1929 ארצות הברית חוותה את המשבר הכלכלי הגדול ביותר בהיסטוריה שלה. אחרי שנים של צמיחה כלכלית מדהימה, פיתוחים טכנולוגיים ששינו לחלוטין את חיי האנשים ובורסה שצמחה בקצב שלא נראה אף פעם קודם, פתאום הכול התמוטט. מאופטימיות גדולה העולם כולו עבר למיתון הגדול, אחת מהתקופות הכלכליות הקשות ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית ואירופה, תקופה שתאתגר כלכלנים רבים ותוביל לפרסומים פורצי דרך של כלכלנים כמו ג'ון מיינרד קיינס ומילטון פרידמן.
בחלק השני בסדרת הפוסטים על משברים כלכליים ננסה ללמוד ביחד מה הוביל את החברות הפיננסיות הגדולות בארצות הברית למכור את כל המניות שלהן ביום אחד וליצור פניקה אדירה בשווקים, איך הבנק המרכזי של ארצות הברית שנוצר בדיוק כדי להציל את ארצות הברית ממשבר כלכלי היה זה שיצר אותו, ואיך זמינות של הלוואות לרכישת מניות יצרו יסודות כלכליים כל כך חלשים שהספיקו כמה אירועים בודדים על מנת למוטט את כל הבורסה בניו יורק.
ממלחמה נוראית אל השנים הטובות
המלחמה ששינתה הכול
אי אפשר להבין את הקריסה של 1929 בלי להבין את ההשפעה של מלחמת העולם הראשונה. עד המלחמה, שהחלה בשנת 1914, כלכלת ארצות הברית התחילה להתאושש מהפאניקה של 1907 והבורסה צמחה בקצב טוב. באותן שנים ארצות הברית לא ניהלה מדיניות חוץ משמעותית כמו היום ואמריקאים רבים לא רצו להתערב במלחמה ביבשת אחרת. המציאות החלה להשתנות כשצוללות גרמניות הטביעו ספינה אמריקאית ונוצר יותר ויותר לחץ לעזור לבריטניה שבאותה תקופה נחשבה לשותפה הגדולה של ארצות הברית ולמדינה החשובה ביותר בעולם. בריטניה שהייתה זקוקה לחיילים חדשים בשדה הקרב חיפשה דרכים לגרור את ארצות הברית למלחמה ולבסוף הצליחה ליירט מברק בין גרמניה למקסיקו שבו גרמניה מבטיחה לעזור למקסיקו לכבוש בחזרה שטחים אמריקאים ששייכים לה כמו טקסס, אריזונה וניו מקסיקו. בשלב הזה, וודרו וילסון, הנשיא שנבחר דווקא כי הבטיח לא להתערב במלחמה, החליט להכניס את ארצות הברית ל"מלחמה שתשים קץ לכל המלחמות", כפי שתיאר אותה בנאום שהכריז על החלטתו.
כדי לממן את הוצאות המלחמה ממשלת ארצות הברית יזמה הנפקת ענק של "אג"ח חירות", אגרות חוב שכל אזרח אמריקאי יכל לקנות ובכך להלוות לממשלת ארצות הברית כסף למימון המלחמה. בתמורה האזרחים קיבלו את הכסף בחזרה עם ריבית. ממשלת ארצות הברית הצליחה לגייס בצורה זאת 17 מיליארד דולר ולמכור אותן ל-20 מיליון אמריקאים. ברגע אחד חמישית מכל אזרחי ארצות הברית התחילו לסחור בניירות ערך.
בעקבות המסקנות מהמשבר הכלכלי של 1907, בשנים האלו החל גם לפעול הפד, הבנק המרכזי של ארצות הברית. כדי להתמודד עם המלחמה ולתת דחיפה לכלכלה בצורה של הלוואות זולות וזמינות להשקעות, הבנק המרכזי שמר על ריבית נמוכה. השוק הפרטי בהחלט ניצל את ההזדמנות והמון עסקים עברו לייצר תוצרת עבור הלוחמים האמריקאים ומדינות ההסכמה שארצות הברית הייתה בצד שלהן. בזכות הכלכלה האמריקאית החזקה, בריטניה קיבלה דחיפה כלכלית בזמן המלחמה, דחיפה שאפשרה לה לנצח את הגרמנים שהתחילו את המלחמה כשהם מחזיקים בצבא החזק והמודרני בעולם.
המלחמה הסתיימה ב-1919 וכלכלת ארצות הברית נכנסה לתקופה של צמיחה כלכלית, תקופה שתקרא "שנות העשרים הסוערות". לעומת ארצות הברית, הכלכלות האירופאיות מצאו את עצמן במצב קשה אחרי שכמעט כולן נשארו עם חובות ענק והרס עצום בעקבות המלחמה. העובדה שגרמניה עצמה בקושי נפגעה, כי המלחמה הייתה בשטח צרפת, גרמה לרגשות מאוד עזים מצד המדינות המנצחות, רגשות שהובילו לדרישה לנקמה ולפיצויי ענק שגרמניה נדרשה לשלם על הנזק שיצרה. בשנים האלה הכלכלה הגלובלית עברה משבר אמון רציני והמסחר הגלובלי נפגע מאוד.
שנות העשרים הסוערות
קשה לנו אפילו להתחיל לדמיין את גודל השינויים שחוו האזרחים האמריקאים במהלך שנות העשרים. ערים שלמות התחברו לרשת החשמל, הרדיו ותוכניות הבידור הופיעו בכל בית ובזכות הייצור היעיל של רכבי פורד כמעט כל משפחה יכלה להרשות לעצמה רכב משלה.
המפעלים האמריקאים, שראו איך פס הייצור הופך ליעיל יותר עם החיבור לחשמל ועם הפיכת השיטה של פורד ליותר גמישה, הצליחו להוזיל עלויות על שלל מוצרי חשמל. מוצרים כמו מגהצים, תנורים ומכונות כביסה החלו להופיע בכל בית אמריקאי ונמכרו בפריסה נוחה לתשלומים או במימון אשראי שהפך לזמין עבור כל אמריקאי. התקופה גם השפיע על נשים כשבתי הקולנוע והעיתונים, שתי תעשיות נוספות שפרחו בשנות העשרים, הציגו את האופנות האחרונות, יצרו ביקוש לפריטי לבוש ושינו תפיסות תרבותיות כשלדוגמה ללבוש את אותו הבגד יומיים רצוף הפך ללא מקובל בקרב נערות צעירות.
עם העושר החברה האמריקאית גם החלה להיחשף למוצרי בידור כמו תכניות רדיו, לסרטים עם קול ולאירועים וויראליים ראשונים כמו חציית האוקיינוס האטלנטי של צ'ארלס לינדברג שכשנחת בפריז גילה עשרות אלפי אנשים מחכים לו. מגזינים כמו Time וסופרים כמו המינגווי ופיצג'רלד הפכו לענקי תרבות ומצאו את עצמם על מדפי הספרים בבתים אמריקאים רבים. ארצות הברית החלה להדמות למדינה שאנחנו מכירים היום וכל זה קרה בזמן מאוד קצר.
תקופת שנות העשרים השפיע מאוד גם על הקהילה השחורה במדינות דרום ארצות הברית כשהחלה הגירה המונית של שחורים מהדרום אל מדינות הצפון שבהן היו מפעלים רבים ויחס הרבה יותר טוב. שכונת הארלם בניו יורק הפכה למרכז הקהילה השחורה בצפון ארצות הברית ומועדוני ג'אז החלו למלא את העיר.
למרות כל השיפורים המדהימים החקלאים סבלו מאוד באותן שנים. בגלל הפיתוחים הטכנולוגיים, הנזק לאירופה ומחירי האדמה שהחלו לעלות, שוק התוצרת החקלאית מצא את עצמו עם עודף היצע ומחירים שרק הולכים וקטנים. למרות שלצרכנים אלו היו חדשות טובות, החקלאים סבלו משכר נמוך, נאלצו להתמודד מול עולם שהשתנה בקצב מהיר והחלו להגר לערים הגדולות ולמפעלים הסגורים והמלוכלכים.
אזרחי ארצות הברית בשנות העשרים בקושי יכלו לעמוד בקצב השינויים הטכנולוגיים, התרבותיים והחברתיים שקרו סביבם והדבר גם השפיע מאוד על התפיסה שהעולם הגיע לעידן חדש לחלוטין ושמעכשיו השווקים ימשיכו לצמוח לנצח.
הבנק שיצר משברים
אחרי המשבר הכלכלי של 1907 ממשלת ארצות הברית החליטה שאי אפשר להשאיר את הכלכלה האמריקאית תלויה בידי איש עסקים אחד שיציל אותה בזמנים קשים. למרות שג'יי. פי. מורגן עשה עבודה נהדרת בזמן המשבר, הפסיד הרבה מאוד כסף בעצמו והציל את הכלכלה, נוצרה תפיסה ציבורית שהכוח הזה חייב להיות בידי הממשלה ושאסור להשאיר אותו בידי אנשי העסקים. הממשלה החליטה להקים בנק מרכזי, בנק שתפקידו לשלוט על כמות ההלוואות הזמינה במשק בעזרת קביעת הריבית ולהיות המלווה האחרון במידה וייווצר מחסור של מזומן בכלכלה האמריקאית. בשנת 1913 נולד הפד, הבנק המרכזי של ארצות הברית.
1920-1921: המיתון שנשכח
כשמלחמת העולם הראשונה הגיעה לסופה הבנק המרכזי הבין שאין יותר צורך בשמירה על ריביות נמוכות, ומאחר שהתחילה להתפתח בארצות הברית אינפלציית מחירים, ראש הבנק לקח החלטה להעלות את הריביות. בדרך כלל שינויי ריבית נעשים בתהליך הדרגתי אבל בשנת 1920 הבנק המרכזי החליט להעלות את הריבית מ-4.5 אחוזים ל-7 אחוזים תוך שישה חודשים בלבד.
עליית הריבית המהירה יצרה מצב שבו משקיעים רבים יצאו מהשוק, כמות ההלוואות קטנה והחל תהליך של דפלציה בשווי הדולר. דפלציה היא תהליך שבו כל דולר הופך ליותר ויותר בעל ערך והמחירים בשוק הולכים וקטנים. למרות שהדבר עלול להישמע כמו משהו חיובי במקרים של אחוזי דפלציה גבוהים למשקיעים אין שום סיבה לסכן את הכסף שלהם בהשקעות כשהם יכולים פשוט לשמור אותו לעצמם ולראות איך הערך שלו גדל. בנוסף, דפלציה הופכת את כל ההלוואות הקיימות ליותר ויותר יקרות עד שאנשים לא מצליחים לעמוד בהוצאות ההלוואה ומתחילים כולם ביחד להפוך נכסים לנזילים במטרה להפטר מההלוואות.
כמו שהבנק המרכזי יצר את המשבר הוא גם החליט לתקן אותו על ידי הורדת ריביות חדה. הורדת הריבית בשילוב עם הורדת מיסים גדולה על ידי הממשלה הצליחה לסיים את המשבר במהירות. למרות שמדובר במשבר שכמעט ונשכח בהיסטוריה האמריקאית הייתה לו השלכה גדולה מאוד על מדיניות הבנק המרכזי בשנות העשרים. פעם אחר פעם, הבנק נמנע מלהעלות את הריביות כדי לא ליצור משבר נוסף וזאת למרות שבדיעבד ברור לחלוטין שהיה מדובר בהחלטה שגויה שיצרה בועת ספקולציות אדירה בשוק ההון.
*ההרצאה של דוקטור תומאס וודס מציגה זווית מאוד מעניינת על המשבר של 1920 ועל התערבות ממשלתית אבל הוא מטעה כשהוא אומר שהבנק המרכזי לא הוריד ריביות. הבנק המרכזי הוריד את הריבית מ-7 אחוזים ל-4.5 אחוזים תוך מספר חודשים בודדים בשנת 1921. בנוסף בתחילת המשבר של 1929 ועד 1933 הנשיא הרברט הובר נקט עמדה של אי התערבות שהייתה דומה מאוד לעמדה של וורן הארדינג ב-1920, גישה שלא עזרה להוציא את ארצות הברית מהמיתון.
כשחברים טובים יוצרים ביחד את המשבר הכלכלי של המאה
בנג'מין סטרונג היה המושל של הבנק המרכזי של ניו יורק בין השנים 1914-1928. מונטגיו נורמן היה מושל הבנק המרכזי של אנגליה בין השנים 1920-1944. שניהם היו הבנקאים החשובים ביותר במדינות שלהם ושניהם גם סבלו מבעיות רפואיות קשות. בנג'מין סטרונג האמריקאי סבל מתסמינים קשים של מחלת השחפת, שחלה בה בשנת 1916, ולאורך תקופתו בתפקיד מושל הבנק המרכזי הוא נעדר ימים, שבועות ולפעמים חודשים על מנת לטפל במצבו הבריאותי. גם מונטגיו נורמן סבל מתקופות של חוסר יציבות נפשית, עצבים ומה שנראה היום כדו קוטביות, גם הוא יצא לעיתים קרובות לחופשות ארוכות על מנת להתמודד עם המחלה. בזכות התפקידים המקבילים, המחלות והרקע הבנקאי, שני ראשי הבנקים המרכזיים החשובים בעולם הפכו לחברים טובים, כתבו אחד לשני באופן קבוע ואף נסעו לבקר אחד את השני בתקופות שונות.
אחרי סיום המלחמה מונטגיו נורמן פנה אל בנג'מין סטרונג במטרה שהאחרון יעזור למלא את הכספות האנגליות בזהב וזאת על מנת להחזיר את אנגליה לסטנדרט הזהב. סטנדרט הזהב שקשר את ערך המטבע המקומי למשקל קבוע של זהב בעצם יצר יחס קבוע בשווי המטבעות הבינלאומיים השונים. אם כולם מקבעים את ערך המטבע שלהם לסכום מסוים של זהב אז יחס השווי של המטבעות בעולם ישמר באופן קבוע ויקנה יציבות לכלכלה העולמית. בנוסף מטרת החזרה לסטנדרט הזהב הייתה להחזיר את בריטניה להיות המרכז הפיננסי העולמי ולחזק אותה בזמן שהאימפריה החלה להתפורר.
למרות הרצון הטוב הבעיה של בריטניה הייתה שלא נשאר בידיה מספיק זהב כדי להחזיר את המטבע המקומי לאותו היחס שהיה לפני המלחמה. כדי לעשות את זה בריטניה נדרשה להגדיל את מאגרי הזהב שלה בצורה משמעותית. לעומת זאת, ארצות הברית שאחרי המלחמה הפכה לכלכלה החזקה בעולם ומשכה אליה את המשקיעים ואת הזהב העולמי. כדי לתקן את המצב, מונטגיו נורמן ביקש מחברו האמריקאי לשמור על ריבית יותר נמוכה מזאת הבריטית כדי שהמשקיעים ירצו להרוויח מהריבית הגבוהה ויבחרו לשים את הכסף שלהם בכספות האנגליות.
הבנק המרכזי שפחד להעלות את הריבית
השילוב בין החברות הטובה של ראשי הבנקים המרכזיים והחשש שנוצר מעליית הריביות שהכניסה את ארצות הברית למשבר של 1920 גרם לבנג'מין סטרונג לשמור על ריבית נמוכה לאורך שנים ארוכות, גם כשכבר היה ברור שחייבים להעלות את הריבית ולצנן את השוק, הפד המשיך לשמור על ריביות נמוכות.
הריבית של הבנק המרכזי השפיעה על שוק ה-Call Money, שוק שמלווה כסף לתקופות קצרות (עד 14 יום) ושהלווה חייב להחזיר ברגע הראשון שיש דרישה לכסף. ההלוואה משמשת ברוקרים שבתורם מעבירים את הכסף למשקיעים כדי שימנפו את עצמם וירכשו מניות, ירוויחו מהן ויחזירו את הכסף. המניות עצמן משמשות בתור הגיבוי למקרה שהלווה לא יכול להחזיר את הכסף.
כמו שניתן להבין מדובר בשוק שמשמש להשקעות קצרות טווח וספקולציות ולכן גם יכול להיות מאוד מסוכן. עד יצירת הבנק המרכזי הריבית שנקבע בשוק להלוואות מהסוג הזה הייתה נורא גבוהה ויכלה לפעמים להגיע אפילו ל-100%. מאחר שהריבית היא דרך טובה לייצג את הסיכון, השוק עשה עבודה טובה והגן על המשקיעים משימוש יתר בהלוואות הללו.
כבר ביצירת הבנק המרכזי הריבית שנקבע על ידי הבנק הייתה משמעותית יותר נמוכה מזו שהייתה מקובלת לפני כן בשוק ועמדה על אחוזים בודדים במטרה לעודד השקעות. בתגובה למשבר של 1920, שנוצר בחלקו בגלל עליית ריביות מהירה של הבנק המרכזי, הבנק המרכזי הוריד את הריביות בקצב קיצוני של מספר חודשים וגרר את הבורסה לרכישות גדולות של מניות ועליה בערך במניות. הריבית נשמרה נמוכה גם כשבשנת 1922 היה ברור לבנק המרכזי שיותר ויותר משקיעים משתמשים בכסף לספקולציות והשקעות מסוכנות, הרי באותה תקופה אחד מתוך כל חמישה אמריקאים השקיע בבורסה וחיפש תחליף לאגרות החוב הממשלתיות שהרוויחו פחות מהמניות שרק הלכו ועלו בשווי שלהן.
בשנת 1923, במטרה לעזור לבנק האנגלי למלא את הכספות שלו בזהב, בנג'מין סטרונג הכריז על ריבית של 3 אחוזים, הריבית הנמוכה ביותר בשוק האמריקאי עד לאותה נקודה וכמובן שגרר את הבורסה לעוד רכישות ספקולטיביות של מניות ולעליות מחירים. ב-1925 אנגליה הצליחה לאגור את כמות הזהב הדרושה ורשמית חזרה לסטנדרט הזהב אבל כדי שהזהב לא יעזוב את האי הבריטי עדיין היה צורך להמשיך במדיניות הריבית הנמוכה של ארצות הברית.
ב-1926 בנג'מין סטרונג כתב לחברו מונטגיו נורמן שהוא מרגיש ייאוש מהרוח הספקולטיבית של המשקיעים האמריקאים, שלא יכולים להבין את המצב, להתאפק ולעשות שימוש ראוי בריבית. מתוך הבנה שהבורסה האמריקאית כללה יותר ויותר השקעות מסוכנות סטרונג העלה את הריבית מ-3 אחוזים ל-4.5 אחוזים אבל מהר מאוד חזר בעצמו ושוב פעם הוריד את הריבית לאחר שראה שהשוק מתחיל להצטמצם. ב-1927 סטרונג סבל מסימפטומים קשים של מחלת השחפת ונאלץ להעדר למשך כמעט כל השנה כשהוא משאיר את הריבית הנמוכה ואת השוק האמריקאי ללא שום ניהול. ב-1928 סטרונג נפטר מהמחלה אבל בשלב הזה הפד האמריקאי איבד כל שליטה על שוק הלוואות ה-Call Money.
הבנקים באותה תקופה פשוט לא רצו להלוות כסף בסיכון גבוה בתמורה לריבית הנמוכה – הסיכון לא היה שווה את זה ולבנקים היו דרכים אחרות להרוויח כסף. השוק החופשי הבין שיש פה פער ולכן גופים פרטיים נכנסו והתחילו להלוות כסף להשקעות בבורסה עם מגבלות הרבה יותר חופשיות על זמני ההלוואה. בגלל שהבנק המרכזי שמר על הריבית נמוכה לתקופה כל כך ארוכה, עד 1929, כשהמשבר הגיע, שוק ההלוואות הפרטיות הגדיל את עצמו בצורה חסרת תקדים ומצא את עצמו במצב שעל כל דולר אחד בשוק ההון, שמונה דולרים היו בהלוואות. בשלב הזה למדיניות הריבית של הבנק המרכזי כבר לא הייתה השפעה אמיתית כי כל ההלוואות בכלל לא הגיעו מהבנקים אלא מהציבור. הבנק המרכזי לא יכל להשפיע על הסביבה הספקולטיבית שהוא עצמו יצר בשוק.
שחיה בים סוער
הלוואות הלוואות הלוואות
אחרי שיותר ויותר אזרחים החלו לחפש איך להרוויח משוק ההון הצומח, הבורסה החלה להתמלא בחברות נאמנות השקעות (Investment Trust). מדובר בחברות השקעות שבתמורה לעמלה סחרו עבור הלקוחות שלהם בנכסים כמו מניות, נדל"ן וכל סוג אחר של השקעות שיכל להביא רווח. החברות, שלמדו לשווק את עצמן מקמפיין מכירת אגרות החוב של ממשלת ארצות הברית בזמן המלחמה, מצאו שיטות מעניינות למשיכת קהל וכולן החלו להשקיע בגיוס כלכלנים בעלי שם על מנת לבנות את עצמן בתור חברות שפועלת בשיטה מדעית ולא יכולות להפסיד כסף בצורה הזאת.
הבעיה הגדולה הייתה שהחברות עצמן, בזכות בורסה שרק הלכה וצמחה, שכנעו את עצמן שהן באמת לא יכולות להפסיד כסף והחלו להשתמש בהלוואות ענק על מנת להגדיל את הרווחים ולהשקיע בכמות גדולה יותר של נכסים. מעבר לעובדה שעל כל דולר החברות לוו תשעה, הרבה פעמים הן עצמן נסחרו בבורסה כששווי המניות שלהן היה גבוה מסך הנכסים שהן החזיקו. הציבור האמריקאי פשוט היה מוכן לשים את הכסף שלו בבורסה בכל מחיר ומספיק היה לחברה להיסחר על מנת שערך המניות שלה יגדל.
מניפולציות חוקיות
תופעה נוספת שהיה ניתן למצוא בשוק ההון הוא שותפויות של משקיעים שאספו הון גדול וביצעו מניפולציות במניות. השותפויות החלו ברכישות מסיביות של מניות של אחת מהחברות שבבעלותן על חשבון כסף של חברות אחרות שגם כן היו בבעלותן. השותפות בעצם קנתה מניות שהיו שייכות לה ומכרה אותן לעצמה.
עלול להישמע שאין פה הרבה מעבר לסתם העברת נכסים טכנית בין חברות באותה בעלות אבל מה שהיה קורה הוא שהמשקיעים בשוק החלו לשים לב לכך שיש תנועת מסחר גבוהה על המניות האלה והדבר יצר אשליה כאילו שהמניות מאוד מבוקשות. השותפויות לא סמכו רק על יד הגורל וניצלו את תחום העיתונות הצומח על מנת לקנות כתבות שיהללו את המניות שלהם. ציבור המשקיעים שעקב אחר המניות החמות בשוק נפל בתרמית ומצא את עצמו רוכש כמויות גדולות של מניות ומעלה את המחיר שלהן. כשהשותפות ראתה ששווי המניות עלה משמעותית היא בבת אחת מכרה את כל המניות שבבעלותה ובזמן שהמחירים צנחו ספרה את הכסף מהמניפולציה המוצלחת. המשקיעים שנפלו בפח ראו איך המניות שהם קנו איבדו את כל ערכן.
למרות שמדובר במהלך מסוכן שהיום לא חוקי, בשנות העשרים מניפולציות מהסוג הזה היו חוקיות ושותפויות רבות גייסו כסף בזמן שהן מסבירות בצורה שקופה לחלוטין מה בדיוק הן מתכננות לעשות. הן דאגו לפנות לאנשים המתאימים ולא לפרסם את המניפולציה בציבור הרחב אבל תמיד כתבו בחוזה שהן פועלות במסגרת החוק. בשנת 1929 בוצעו יותר מ-100 מניפולציות דומות כשהגדולה ביותר הייתה על מניות חברת RCA, חברת הרדיו הגדולה והמצליחה בארצות הברית.
הקריסה של 1929: מהפסגה אל התחתית בחודשיים
ב-3 בספטמבר 1929 הבורסה בניו יורק הגיעה לשיא של כל הזמנים, שיא שישחזר את עצמו רק 25 שנים מאוחר יותר. למרות שבשלב הזה הבנק המרכזי הסכים סוף סוף להתחיל בעליית ריביות, בפועל למהלך הייתה השפעה מאוד קטנה. חמישית מכל אזרחי ארצות הברית סחרו בבורסה, הם יכלו לסחור במגרשי הגולף, במסעדות ואפילו על ספינות נופש בעזרת סוכנויות ברוקרים מיוחדות שקישרו את הלקוחות מכל מקום במדינה. כולם רצו לקחת חלק בצמיחה הכלכלית האדירה וניתן למצוא סיפורים על ילדים שרכשו מניה בודדת מחברות. הבועה הגיעה לשיא שלה ועכשיו נשאר היה רק לחכות לפיצוץ.
הכלכלן שחזה את הסוף
הירידות הראשונות החלו ב-5 בספטמבר כשעיתונים פרסמו ש"כלכלן בכיר חוזה שהשוק יקרוס". העיתונים רק שכחו לציין שהיה מדובר ברוג'ר בבסון, מי שטען במשך שנתיים כבר שהשוק עומד לעבור למגמת ירידה, כי "בדיוק כמו בפיזיקה, מה שעולה חייב לרדת". למרות שבאמירה לא היה שום דבר מיוחד הכותרות בעיתון גרמו לאנשים להתחיל לפקפק ביציבות של השוק ובמשך חמישה ימים התחילו מכירות גדולות של מניות. למרות הירידה בשוק, ולמרות שנוצרו סדקים ראשונים באמונה שהוא ימשיך לעלות לנצח, אחרי מספר ימים השוק התייצב וחזר לעלות.
ההונאה האנגלית שהפחידה את האמריקאים
זעזוע נוסף נוצר על ידי קלירנס הטרי הבריטי, אלפי קילומטרים מהבורסה בניו יורק. הטרי החליט לבצע מהלך רכישה של כל חברות הפלדה הקטנות באנגליה וליצור מונופול ענק שיוכל לשלוט במשאב החשוב. הבעיה של הטרי הייתה שלא היה לו כסף לביצוע רכישה כזאת. הוא ניסה לקבל הלוואה על בסיס הבעלות שלו בחברה קיימת אך גם זה לא היה מספיק בשביל רכישה כל כך גדולה. בשלב הזה קלירנס הטרי החליט לבצע הונאה. הוא פנה אל בנק אחד וביקש הלוואה, לאחר מכן הוא זייף תעודות בעלות נוספות ופנה לבנק אחר וכך הוא המשיך בזיוף תעודות בעלות כפולות במטרה לקבל הלוואות מפוזרות בין בנקים שונים.
התרגיל של קלירנס הטרי לא היה מוצלח במיוחד ומהר מאוד אחד הבנקים, שביצע בדיקה יסודית, זיהה שמדובר בתעודות מזויפות, עצר את העסקה ופנה לרשויות. ניסיון ההונאה של הטרי התפרסם בכל העולם, ולמרות המרחק הגדול בין אנגליה וניו יורק, הסיפור גרם לבעלי המניות והמשקיעים האמריקאים לשאול את עצמם אם תעודות הסל וניירות הערך שהם מחזיקים בהם שווים משהו בכלל. מהר מאוד החלה פאניקה וב-26 לחודש הבורסה ירדה ב-6% מהשיא שהיא הגיעה אליו רק בתחילת ספטמבר.
למרות שמשקיעים רבים החלו לחשוש, הם גם האמינו שמדובר בעוד ירידה זמנית שמהר מאוד תתוקן. חברות השקעות רבות ניצלו את ההזדמנות כדי לרכוש עוד מניות בזול. השוק כבר הראה סימנים של חוסר יציבות אבל האופטימיות ברובה הצליחה להחזיק מעמד גם באירוע הזה.
התקשורת והפאניקה
בתחילת אוקטובר, הבנק המרכזי של אנגליה, שכבר מזמן שם לב לרמת הספקולציה הגבוהה בניו יורק, יצא בהודעה על כך שהסיבה לסכנה של השוק האמריקאי נמצאת "באורגיה של ספקולציה, 3000 מייל מכאן". יומיים לאחר מכן הוולסטריט ג'ורנל פרסם שרק בחודש האחרון הוקמו יותר מ-50 חברות נאמנות השקעות שביחד גייסו יותר ממיליארד דולר, ושבשוק קיימת בועה מסוכנת.
למרות שבאותה תקופה גם היה ניתן למצוא עיתונים שהצהירו ש"אנחנו נמצאים בעידן חדש שבו המשקיעים צריכים להבין שאין מה לחשוש מחברות שמתבססות על הלוואות גדולות", "שהצמיחה הכלכלית לעולם לא תעצר" וש-"מי שלא לוקח חלק בבורסה יתחרט על כך כל חייו", בכל זאת התחילו לצוץ יותר ויותר כתבות על הסכנות של המערכת הפיננסית. כתבות ארוכות על הסיכונים במינוף הגבוה של החברות, בחוסר פיזור הסיכונים ובהתנהלות הלא נכונה בניהול כספי הלקוחות. הכתבות בתקשורת הראו שהרוח האופטימית שליוותה את השוק לאורך שנות העשרים מתחילה להפוך לחשש אמיתי מהבועה הגדולה שנבנתה.
המכה הסופית: מסצ'וסטס נגד חברת החשמל של אדיסון
ב-5 באוקטובר מדינת מסצ'וסטס אסרה על חברת החשמל של אדיסון לפצל את המניות שלה. פיצול מניות הוא תהליך שבו מגדילים את מספר המניות, כשכל מניה מקבל ערך יותר קטן אבל הכמות הכוללת של המניות בשוק גדלה. אם היו לי שתי מניות של חברת החשמל, אחרי הפיצול יהיו לי, לדוגמה, ארבע מניות באותו סכום כמו שתי המניות. בשורה התחתונה מדובר בתהליך טכני לחלוטין שלא משפיע על הערך שהמשקיעים מקבלים. למרות זאת, הגדלת מספר המניות הרבה פעמים הובילה את ציבור המשקיעים לרכוש יותר מהמניה מתוך אמונה שיותר מניות מצביעות על שווי יותר גדול של החברה. כשחברת החשמל של אדיסון פרסמה למשקיעים שהיא הולכת לפצל את המניות היא הסבירה שהסיבה למהלך היא בגלל שזאת האופנה הנוכחית בשוק ההון.
בגלל כל הסיבות האלה מדינת מסצ'וסטס החליטה שלא לאשר את פיצול המניות, שעד אותה נקודה היה מאושר באופן כמעט עיוור, והסבירה את הצעד בכך שמחיר מניית החברה איבד את הקשר לערך האמיתי שלה, "החברה נפלה קורבן לספקולטורים בשוק ההון". אחרי ההצהרה מניית חברת החשמל צללה למטה ולקחה איתה גם את כל שאר מניות חברות התשתיות בארצות הברית.
אם ההודעה הראשונה לא הספיקה כדי לפגוע בחברת אדיסון, ב-15 באוקטובר מושל מסצ'וסטס הודיע שבדומה לנשיא טדי רוזוולט, שנלחם במונופולים הגדולים בתחילת העשור הראשון, הוא מתכנן לחקור את מחירי חברת החשמל של אדיסון ולבחון האם הם הוגנים. וועדה שהקים הכריזה שהמחירים גבוהים מידי והמליצה לכפות על החברה לספק חשמל במחיר יותר נמוך. אחרי ההודעה מניות חברת החשמל צללו שוב, לקחו איתם את שאר מניות חברות התשתיות שהיוו 18 אחוזים מכל השוק, והפילו את המדד.
מאחר ששוק החשמל היה בצמיחה מאוד גדולה, ופרויקטים גדולים לחיבור ערים לרשת החשמל צצו כל הזמן, חברות ההשקעות השונות החזיקו בכמות מאוד גדולה של מניות. החברות עמדו מול שתי אפשרויות, למכור במחירי הפסד את המניות שאותם הם החזיקו או לקחת עוד הלוואות על מנת לקנות סכום גדול של מניות במחיר זול מתוך אמונה שהשוק יחזור לעצמו מהר מאוד. חברות ההשקעות בחרו באפשרות השנייה.
ב-22 לאוקטובר, אחרי ירידת המחירים הגדולה, רוג'ר בבסון, הכלכלן שהזהיר שהשוק עומד לקרוס, יצא בהודעה נוספת לתקשורת על כך שמשקיעים צריכים להתחיל למכור את המניות שלהם. בשלב הזה ציבור המשקיעים הקשיב בתשומת לב לאזהרה וב-23 השוק סיים את היום עם ירידות דרסטיות. תוך חודשיים, מאז השיא של תחילת ספטמבר, השוק איבד 19 אחוזים מהערך שלו.
הפאניקה הגדולה
ביום חמישי, ה-24 לאוקטובר, כבר היה ברור שהמשקיעים החליפו כיוון והבורסה חוותה יום של מכירות אגרסיביות. המכירות בלטו לא רק בכמות שלהן אלא גם בגודל של כל עסקה בודדת. חברות השקעות גדולות התחילו להפטר מהמניות שאותן החזיקו על מנת לצמצם הפסדים וכמות העסקאות בחצי השעה הראשונה הגיע לשיא של 1.6 מיליון – מדובר בכמות עסקאות שהייתה יותר גדולה מהממוצע היומי של השוק בשנת 1926. בסוף היום ערך השוק ירד ב-26 אחוזים לעומת השיא של ספטמבר והמשטרה נאלצה לפזר שוטרים באזור הבורסה על מנת להשתלט על הפאניקה ועל מקרי האלימות שהתחילו להתפשט באזור.
הבנקאים שניסו להציל את המצב
בדומה לפאניקה של 1907 ראשי הבנקים הגדולים נפגשו ביחד על מנת לנסות למצוא פתרון ולהציל את המצב. למרות שבשלב הזה כבר היה בנק מרכזי שנועד לטפל בדיוק במצבים כאלה, הבנקאים הבינו שתגובת הגוף הממשלתי תהיה איטית והוועדה של הפד לא תצליח להגיע לפתרון מספיק מהר כדי לעצור את המצב מלהחמיר.
חמשת ראשי הבנקים נפגשו במשרדים של חברת ג'יי פי מורגן ורק השמועה על הפגישה יצרה ביטחון גדול בשוק ההון שהתחיל להתייצב. לאחר הפגישה הבנקאים הוציאו הצהרה לתקשורת והסבירו שיש מניות רבות שנסחרות בשוק מתחת לערך האמיתי שלהן ושאין צורך להיכנס לפניקה ולמכור נכסים.
נשיא הבורסה של ניו יורק, ריצ'רד וויטני, אפילו הגדיל צעד, יצא אל רחבת המסחר והתחיל לרכוש מניות של חברות אמריקאיות גדולות במחירים שהיו מעל ערך השוק. הוא עשה את זה במטרה לבנות ביטחון בשוק ההון, להרגיע את הפאניקה ולעצור את המכירות. יום חמישי הסתיים עם תחושה אופטימית שאולי הצעדים להרגעת הרוחות תעזור לעצור את הפאניקה ולייצב את השווקים.
ביום שישי, ה-25 לאוקטובר, הבורסה המשיכה לרדת והמשקיעים נשארו עם סוף שבוע שבו הם יצטרכו להחליט האם להישאר בשוק או לצאת ממנו. לצערם של הבנקאים במהלך סוף השבוע התפרסמו שתי כתבות על כך שזהב החל לצאת מהשוק האמריקאי אל עבר אנגליה ושמדינת מסצ'וסטס תחקור לא רק את חברת החשמל של אדיסון אלא את כל חברות התשתיות במדינה. כשהמשקיעים חזרו ביום שני שום דבר כבר לא יכל לעצור אותם מלמכור.
יום שני ויום שלישי השחורים
כשהבורסה חזרה לפעול חברות הנאמנות שהיו שקועות בהלוואות ידעו שבלי למכור את המניות שלהן הן יקרסו והבנקים ידרשו החזר מידי של ההלוואות. לא נשארה לחברות שום ברירה אלא להתחיל למכור את כל מה שיש להן. בחצי השעה הראשונה לפעילות המשקיעים מכרו 3 מיליון מניות.
הבנקאים נפגשו לפגישה נוספת על מנת לחשוב ביחד על פתרון אך הבינו שבשלב הזה הפאניקה יצאה מחוץ לשליטה שלהם ואין להם שום דרך להציל את המצב. במקביל, ראשי הבנק המרכזי נפגשו גם כן והגיעו לאותה מסקנה בדיוק – השוק קורס ואין שום דבר להציל את המצב.
בסוף היום המשקיעים ראו איך ערך השוק ירד ב-12 אחוזים ביום אחד וב-38 אחוזים לעומת השיא של תחילת ספטמבר. RCA, ענקית הרדיו, איבדה 70 אחוזים מערך המניה שלה, חברת הפלדה האמריקאית איבדה 25 אחוזים מערכה ורופא שטיפל בחיילים בזמן מלחמת העולם הראשונה אמר שהסימפטומים שראה בוולסטריט היו זהים למה שראה אצל חיילים שחזרו משדה הקרב.
ה-28 לאוקטובר 1929 יתגלה כיום הקשה ביותר בהיסטוריה הכלכלית של ארצות הברית, וה-29 יהיה היום השני הכי גרוע עד לאותה נקודה. רק בשנת 1987 שוק המניות יחווה קריסה יותר גדולה ושום משבר כלכלי אחר לא יצליח לשחזר את הנזק שנוצר ב-1929.
מילות סיום והמיתון הגדול
קריסת המניות של 1929 תהווה את יריית הפתיחה לעשור שייזכר בתור "המיתון הגדול". אבטלה גדולה תשפיע על כל העובדים בארצות הברית, חברות ענק יקרסו וספקולטורים רבים יחקרו על ידי הממשלה. בשנת 1933 ייחקק חוק שיחייב כל חברה נסחרת לחשוף את הפרטים המלאים על מי שמחזיק בה ויאסור על הונאות מכוונות וניסיונות למניפולציות שמטרתן השפעה ישירה על מחיר המניות. האופטימיות שהובילה לשוק מנופח בהלוואות תעלם ברגע אחד ותחזור רק בסיום מלחמת העולם השנייה.
ניתן לכתוב ספרים שלמים על המיתון הגדול, על הדרכים שבהן הממשלה ניסתה לפתור אותו ועל הדיונים הכלכליים המעמיקים שנוצרו בעקבותיו ולכן, כדי לא להתפזר, התמקדתי רק בקריסת שוק ההון ופיצוץ בועת המניות. לקריאה על המיתון הגדול, על המהלכים שהובילו אליו ועל המדיניות שהופעלה כתגובה למצב הכלכלי הקשה אני ממליץ על הספר A Rabble of Dead Money של Charles R. Morris שניתן למצוא גם בגרסת האזנה בשירות Audible, שירות שמאפשר ניסיון ל-30 ימים ומעניק ספר אחד חינם. רישום לשירות על ידי לחיצה כאן לא תשנה לכם את המחיר אבל תכניס לנו כסף ותעזור לנו להמשיך להפיץ ידע כלכלי.
אני מקווה שמצאתם את הפוסט הזה מעניין ותרגישו חופשי לחקור את הכתבות השונות, להשאיר תגובות ולשתף את הפוסט.
לכתיבת הפוסטים באתר ובעמוד הפייסבוק נדרשות שעות ארוכות של מחקר, איסוף מקורות וכתיבה . על מנת שנוכל להמשיך במה שאנחנו עושים אנחנו זקוקים לתרומות שלכם שיעזרו לנו להמשיך להפיץ ידע כלכלי נגיש לכמה שיותר אנשים.
כל התורמים יקבלו גישה לערוץ טלגרם שיעדכן אותם בכל פוסט חדש של כלכלה קלה בנוסף לעדכונים מעמודי הכלכלה המובילים והאיכותיים בפייסבוק. בעזרת הערוץ תוכלו לקבל את כל הידע הכלכלי במקום אחד מרכזי בלי להיות תלויים בדרך שבה פייסבוק בוחרים להציג לכם את הפיד.
כדי לתרום לחצו כאן
לכל החלקים בסדרה על משברים כלכליים לחצו כאן
כדי לקבל את הפוסט הארוך לסופ"ש ישירות לאימייל לחצו כאן
כדי להצטרף לקבוצת הדיונים של כלכלה קלה לחצו כאן
לפוסטים קצרים ועדכניים בנושאי כלכלה עקבו אחרי עמוד הפייסבוק של כלכלה קלה
לרשימת ספרי כלכלה מומלצים ולאנשים שיכולים להשאיל אותם לחצו כאן
מקור אחד שקראתי ייחס את הבעיה העיקרית לסירוב הגרמני לשלם פיצויים.
הסיבה העיקרית לחוב שהלך ותפח, היה ההנחה שאחרי שגרמניה תובס, היא תכסה את הוצאות המלחמה האמריקאיות. כאשר זה לא קרה – החוב נשאר והביא לקריסה.
גרמניה בהחלט יצרה בעיה כשהיא קיבלה הלוואות מארצות הברית כדי לשלם את החובות שלה על המלחמה (כלומר ארצות הברית שילמה פיצויים למדינות שנפגעו במלחמה) והיא לא החזירה אותם.
אבל למרות זאת מדובר רק בסיבה אחת מתוך הרבה סיבות שיצרו משבר חמור יותר כמו העקשנות של אנגליה לחזור לסטנדרט הזהב אבל ביחס מטבע לזהב כמו לפני המלחמה כשבפועל זה היה יחס לא סביר והיא נאלצה לעשות מניפולציות בשוק במשך כל שנות העשרים כדי להתמודד עם הבעיה.
הייתה גם את הבעיה של החקלאים שסבלו מסופות חול שתקפו את ארצות הברית בגלל שימוש לא נכון בשיטות גידול וחומרי הדברה ותעשיות שלמות שסבלו מבעיות להשיג מזומן בגלל מדיניות גרועה של הבנק המרכזי אחרי שבמשבר התחיל.
לכל זה תוסיף את העובדה שכל מדינות אירופה לא סמכו אחת על השנייה, גם לא בעלות ברית לשעבר, וקיבלת מתכון מושלם למשבר עולמי שפגע בכל המדינות בעולם.
חשוב רק לומר שכל אלו יותר נוגעים למיתון הגדול ולא לקריסה של הבורסה שהפוסט הזה מתמקד בו בצורה מספיק מעמיקה (אני מקווה :))