בין השנים 1949 עד 1959, במשך עשור, מדינת ישראל הייתה תחת "מדיניות הקיצוב", מדיניות ניהול משאבים שלא דומה לשום דבר אחר בכלכלה כמו שאנחנו מכירים אותה היום – התקופה ידועה היום כתקופת הצנע.
השיטה עבדה ככה שכל אזרח בישראל קיבל פנקס ובו היו תלושים שאישרו לו לקנות כמות מוגבלת ממוצרים בסיסיים. מצד אחד הכמות מהמוצרים הייתה יחסית קטנה ומצד שני המדינה דאגה לאכוף מחירים זולים על המוצרים.
מה הבעיה שניסתה לפתור מדיניות הקיצוב?
מדינת ישראל בתחילת דרכה נמצאה במשבר כלכלי חמור. מצד אחד לאחר מלחמת העצמאות ועזיבת הבריטים היה מחסור מאוד גדול במוצרים בסיסיים שנחוצים לכלל האזרחים, מצד שני היה מחסור גדול במטבע חוץ בישראל, מה שפגע ביכולת של המדינה הצעירה לייבא מוצרים ממדינות אחרות. בנוסף האופוריה מהקמה של מדינה יהודית גרמה לגלי עלייה אדירים אל תוך ישראל. העולים לא היו מבוססים כלכלית, רבים מהם הגיעו ללא הון או רכוש והמשאבים המצומצמים בתוך ישראל פשוט לא יכלו להספיק לכולם.
הפתרון לבעיה נפל על ממשלת בן גוריון, ממשלה סוציאליסטית בתקופה שהקומוניזם עוד היה הדבר המגניב שקורה בעולם. מבחינת הממשלה הישראלית הראשונה להשאיר את המצב בידי השוק החופשי, לעליית מחירים ולעולם שבו העשירים יזכו ביותר מצרכים בסיסיים כששאר האוכלוסייה תישאר ללא דבר לא הייתה אופציה.
מהצד של הממשלה הפתרון היה ברור, צריך לדאוג שכל אחד מהאזרחים יקבל גישה למצרכים בסיסיים במחיר שהוא יוכל להרשות לעצמו על מנת שהכלכלה תוכל להתייצב ורמת החיים תעלה.
תקופת הצנע: פתרון לא מקורי
את מדיניות הקיצוב ממשלת ישראל לא המציאה, היא ירשה אותה מהשלטון הבריטי. מדיניות קיצוב ותלושים היו הדרך שבה כמעט כל מדינה בעולם התמודדה עם מחסור משאבים בזמן מלחמת העולם השנייה. אנגליה, בכל האימפריה העולמית שלה, הקציבה מוצרים שהיו נחוצים למאמץ המלחמתי. ארה"ב, יפן, גרמניה, כולן פעלו באופן דומה. מאחר שתשתיות המסחר העולמיות נפגעו באופן אנוש בזמן המלחמה כל מדינה ניסתה לשרוד בעזרת התוצרת המקומית שלה ועם זמינות המשאבים שהייתה לרשותה.
כשהממשלה הישראלית הראשונה החליטה על חוקי המדינה היא ירשה את כל החוקים הבריטיים שכבר פעלו וביטלה או שינתה רק דברים ספציפיים. מאחר שמדיניות הצנע כבר הייתה פתרון בעל תשתית קיימת שהאוכלוסייה הכירה הדבר היה מאוד טבעי ליישום עבור הממשלה החדשה.
מחירים ושוק חופשי: הפתרון האלטרנטיבי
בדרך כלל מנגנון המחירים יודע לפתור בעיות של מחסור במשאבים בצורה היעילה ביותר. נגיד שחסר לחם במדינה, מחיר הלחם יעלה מאוד ויגרור מצב שמי שירצה לחם ישלם הרבה מאוד עבורו. מה שיקרה זה שיותר אנשים יקנו כיכר לחם ביחד ויחלקו אותה, אחרים יוותרו על לחם בתקופה הקרובה ומי שזקוק לכיכר לחם יותר מכל דבר אחר ישלם הרבה עבורה. הרווחים מהלחם שיימכר יופנו ליבוא של לחם ממקומות אחרים שבהם הוא זמין או לפתרונות טכנולוגיים לבעיה. בצורה הזאת המחסור ייפתר וכמות הלחם תגדל והמחירים ירדו.
אז למה השיטה הזאת לא התאימה לממשלת ישראל הראשונה?
השילוב של מחסור במטבע חוץ, הון קטן במדינה, וגלי הגירה ענקיים אל תוך המדינה יצרו מצב שבו רוב האוכלוסייה לא יכלה לעמוד במחירים שהיו נוצרים בעקבות המחסור וחוסר היכולת לייבא לא היה מאפשר לפתור את הבעיה בזמן קצר. כדי שעסקים יוכלו לייבא מצרכים חיוניים מחו"ל ולשלם עליהם במטבע חוץ הם צריכים קודם לייצא וזאת תשתית שהיה קשה לבנות בצורה מהירה במדינה שהרגע קמה אחרי מלחמה וללא יחסים בינלאומיים. בנוסף המחסור לא היה במוצר אחד אלא כמעט בכל מוצר בסיסי בשוק, משאבי המדינה היו מצומצמים כמעט בכל תוצרת אפשרית ולא היו הרבה מוצרים תחליפיים, הכול היה חסר.
גם בצד הפוליטי, ממשלה סוציאליסטית לא יכלה להרשות לעצמה מצב שבו אנשים בעלי מעט הון יישארו ללא מצרכים בסיסיים. שוויון היה ערך עליון עבור ממשלת בן גוריון ומנגנון מחירים היה פוגע באידאולוגיה הזאת. מהגרים שעזבו מדינות שבהם הם חיו בעוני וללא גישה למוצרי יסוד היו מגיעים למדינה שבהם היו מוצאים את עצמם באותו המצב בדיוק או אולי אפילו יותר חמור. מכל הסיבות האלה מבחינת הממשלה היה עדיף שחלק מהאוכלוסייה יהיה פחות עשיר אבל יהיה מינימום שכולם יקבלו בלי ליפול לעוני קשה.
טוב רק בטווח הקצר
בשנתיים הראשונות רוב אזרחי ישראל תמכו במדיניות הקיצוב וראו בצורה חיובית את חלוקת המשאבים של המדינה מתוך הבנה שהמצב לא אופטימלי אבל זהו פתרון נחוץ לבעיה מורכבת. אחרי השנתיים הראשונות הכלכלה התייצבה, לאנשים היה שכר שהם הרוויחו ומוצרי היסוד כבר לא היו במחסור גדול כמו קודם. הממשלה בדיוק כמו לפי הספר ידעה לחוקק חוקים שפגעו באזרחים בזמן חירום אבל לא ידעה לבטל אותם בזמן.
המצב שנוצר הוא שעם הזמן מוצרי יסוד כבר לא היו במחסור, לאזרחים כבר היה הון שהלך והצטבר והם יכלו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים שהם היו צריכים, מהצד השני אזרחים רבים מצאו את עצמם בתורים ארוכים מחכים למוצרים באיכות ירודה או בכמות מוגבלת וכשקיבלו את המוצרים גילו שהם לא נזקקו להם והעדיפו להמיר אותם בדברים יותר נחוצים – ככה בדיוק נוצרים שווקים ומסחר.
ההתנהגות האנושית לא תמיד עומדת בדרישות הממשלה ומהר מאוד נוצר שוק שחור שבו היה ניתן לקנות כל מוצר שרק היה אפשר לחשוב עליו בתמורה למחיר מתאים. מאחר שעיסוק בשוק השחור גרר סיכונים של מאסר וקנסות, מחירי המוצרים היו יותר גבוהים מאלטרנטיבה שבה הממשלה לא הייתה מעורבת. עולים רבים שהגיעו למדינה מכרו את התלושים שקיבלו כדי לרכוש מוצרים יותר מתאימים לעצמם וכל התוכנית הפסיקה לשרת את האוכלוסייה ויצרה יותר בעיות מתועלת.
בצד הממשלה, הביורוקרטיה איבדה שליטה, המשרד שהיה אחראי על הקצבאות ועל ההחלטה על מוצרי היסוד הלך וגדל, המשטרה התעסקה בפשיטות על עסקים שרק ניסו לספק צרכים בסיסיים של אנשים ורמת הסיבוך להפעלת המנגנון בעיקר פגעה באזרחי ישראל. ישראל הפכה למדינת משטרה, עם פגיעה חמורה בחופש הפרט והמסחר, מדינה שניהלה מדיניות כלכלית מאוד לא יעילה. כמובן שכוח כל כך גדול לפקידים על מוצרי בסיס הוביל לשחיתויות בתוך הממשלה ולגניבה של מוצרים מהציבור הרחב.
הלחץ לבטל את מדיניות הקיצוב גבר ובסופו של דבר בשנת 1959 תקופת הצנע הגיעה לסיום באופן רשמי.
אז מה אפשר ללמוד מתקופת הצנע?
קשיים כלכליים קיצוניים יכולים להוביל למקומות מאוד קשים מבחינת פגיעה בזכויות אדם. השלטון ינסה לפעול בצורה מהירה ואפקטיבית ויוותר על תהליכים פורמליים של חקיקה והתמודדות עם אי הסכמות פוליטיות. למרות הסיכונים בטווח הקצר יכול להיות שהדבר נחוץ ואפילו בלתי נמנע.
באימפריה הרומאית, במקרים של צרות קשות, הסנאט היה ממנה אדם תחת התואר דיקטטור ומאפשר לו יכולות שלטוניות כמעט בלתי מוגבלות על מנת לפתור בעיה קריטית שסיכנה את רומא. בדיוק כמו שקרה ברומא במקרה של יוליוס קיסר ככה גם מתן כוח יתר יכול להוביל את השלטון לפגיעה קשה בדמוקרטיה. לא תמיד השלטון או האדם שמקבל את הכוח יסכים לשחרר אותו בזמן. רומא עברה לעידן של קיסרים בעלי כוח בלתי מוגבל ובישראל מפלגת השלטון ביטלה את החוקים הקשים רק לאחר שאיבדה מכוחה בבחירות. החזרת הכוח והשליטה לפרט היא לא דבר טריוויאלי. העובדה שישראל הצליחה לשמר את הדמוקרטיה בתחילת דרכה לאחר ריכוז כוח גדול אצל השלטון היא משהו שאסור לנו לקחת כמובן מאליו.
תקופת הצנע היא תקופה מאוד מיוחדת בהיסטוריה הישראלית ומלמדת אותנו הרבה על ניהול כלכלי ריכוזי לעומת שוק חופשי ועל המחיר של כוח יתר לשלטון. העובדה שמאז סרטים ישראלים מביטים על התקופה כמין בדיחה מוזרה בהיסטוריה מלמדת אותנו על כמה שישראל התפתחה כלכלית ועל כמה שאנחנו רחוקים מהמקומות האלו היום.
